ם. במשך הלימוד מופנית תשומת הלב לאמת הרוחנית ולא לעמקות או להיקף ההבנה. מה שחשוב הוא שהלומד יקבל דחף להתקדמות רוחנית ולא רק שכלית.
מטרת הלימוד היא שהאדם ימצא ויגלה את הקשר בינו לבין מה שכתוב בספר. היא חייבת להיות מול עיניי הלומד, כי רק מהסיבה הזאת כתבו לנו המקובלים את מה שהשיגו בעצמם. לא בשביל להחכים ולדעת כמו מדענים, איך בנויה ומתנהגת המציאות. לצורך ההבנה הנכונה מיועד «מילון הערכים». רק אם האדם יודע לפרש נכון את כל המילים שהוא קורא, מותר לו לקרוא וללמוד משהו מתורת הקבלה. אחרת יפרש את ספרי התורה כמו סיפורים היסטוריים, ויטעה בדמיונות שווא.



המקובלים כותבים על מה שהם מרגישים בעולמות העליונים, על הכוחות העליונים ועל מה שמתגלה להם שם, קודם כל בשביל אנשים כמותם, כי ללימוד אחד מהשני יש תועלת גדולה לכל אחד מהם, ואחר כך גם בשביל יתר האנשים, אלו שאין להם חוש רוחני, אלו שבשבילם הרוחניות עדיין נסתרת.
כשאדם רגיל לומד את מה שכתבו המקובלים הוא לומד את הנסתר ממנו. רק לאחר שהוא רוכש, דרך הלימוד בכתבים, את החוש שישי, הוא מתחיל לראות ולהרגיש מה שקודם היה בשבילו נסתר, וזה הופך להיות עבורו נגלה. בעצם, כיוון החקירה וההתפתחות בכל תחום בעולם הזה, ובעולמות העליונים, הוא מהנסתר לנגלה.
המקובלים כתבו את הדברים הרוחניים שהם הרגישו ואת התפעלותם מהכוחות הרוחניים בכמה שפות, כמו שבעולמנו משתמשים באמצעים שונים כדי להעביר אחד לשני הרגשות וידע.
להרגשות שלנו אין מילים. לכן כשאנחנו רוצים לבטא הרגשה ולהעבירה למישהו אחר, אנחנו חייבים להלביש אותה בעטיפה. זאת בכדי שהשני יוכל לקלוט את העטיפה הזו, להבין, לדמיין וליצור בעצמו, בתוכו, את אותה ההרגשה שאנחנו מרגישים. הוא קולט את העטיפה, ומגלה את הפנימיות שבה בעצמו. כך הוא מבין אותנו. כשאני מרגיש הרגשה מסוימת, ורוצה להעביר אותה בלבוש מתאים כדי שגם השני יבין ויצור אותה בתוכו, אני מעביר את ההרגשה במילים.
בעולם שלנו קיימת הסכמה כללית לגבי השפה, לכן אם אני מרגיש ואומר «מתוק», מיד השני מבין מה אני מרגיש. גם בו מתעורר אותו מושג, ואותו טעם.
הרגשות של המקובל נמצאים מעל לרמה שלנו. למרות זאת הוא רוצה להעביר לנו באמצעי כלשהו את התפעלותו מדברים שאין לנו שום מושג לגביהם. הוא עושה את זה באמצעים שנלקחים מהעולם הזה, שלנו. בדרך כלל במילים, לפעמים גם בצלילים, ואפשרי גם בצורות אחרות.
כשמקובל משיג רוחניות, הוא מרגיש אותה, אבל אין לו מילים לתאר אותה, כי ברוחניות יש רק הרגשות.
זה כמו בעולם שלנו. אנחנו לא יכולים לתאר במדויק את הרגשות שלנו ועוד לא יודעים למדוד רגשות ולהשוות אותם, לכן אנחנו משתמשים בכל מיני מילות עזר.
המקובלים חווים את ההרגשות הרוחניות, ומכיוון ששם, ברוחניות, אין שמות, הם קוראים למושגים שהם חווים בשמות של ה"ענפים" בעולם שלנו. לשפת ספרי הקבלה קוראים «שפת הענפים». זו שפה שבה לוקחים מילים מהעולם הזה ובעזרתן מבררים מושגים רוחניים. בגלל שכנגד כל תופעה רוחנית בעולמות עליונים ישנה תופעה גשמית בעולם הזה, יש לכל שורש מהעולם הרוחני את שמו ואת שם הענף שלו. לכן אין להם שום בעיה לקרוא שורשים בשמות הענפים.
כותב הרב יהודה אשלג בספרו «תלמוד עשר הספירות» (חלק א', הסתכלות פנימית): «ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה „שפת הענפים“, להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואחר כך משתלשלת לעולם הזה. לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים».
המקובלים משתמשים בלשון הענפים הנמצאים לעינינו בעולם הזה כנגד השורשים שבעולם הרוחני. כנגד כל כוח וכל מעשה, בעולם הזה, יש כוח ומעשה, בעולם הרוחני שהוא שורשו. כל אחד הוא כנגד השני, כך שכל כוח רוחני מפקח על כוח אחד בלבד, שהוא הענף שלו בעולם הגשמי.
על הקשר הישיר הזה כתוב: «אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך (כוח) מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל! (הסיבה שלו)». כאמור, אין דבר בעולם שלנו כאן, שאין כנגדו כוח בעולם הרוחני. בגלל הקשר המדויק הזה, ובגלל שברוחניות אין שמות אלא רק רגשות וכוחות, משתמשים המקובלים בשמות של הענפים שבעולם הזה, כדי לכנות בעזרתם את השורשים הרוחניים שלהם.
עוד כותב על שפת הענפים הרב יהודה אשלג, בעל הסולם:
«ועם כל המתבאר, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה כינויים הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספר הזוהר וספרי הארי ז»ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו?
אולם נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר, שהיא «שפת הענפים», על פי היחסים לשרשיהם העליונים.
לפיכך מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף, מפני נחיתות הדרגה שלו, ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעול
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75 76 77 78 79 80 81 82 83 84 85 86 87 88 89 90