מת, לכן כתב מקובל, שנקרא «משה רבנו», את מה שהשיג וקרא לזה «תורה», ספר החומש שלנו. הוא כתב אותו בלשון מיוחדת. התורה כולה היא השמות הקדושים. התורה מדברת רק על עולמות רוחניים ומה שקורה בהם.
לנו נראה שמדובר על סיפורים היסטוריים ואמנם התופעות שמסופר עליהן קרו גם בעולמנו, אבל בעצם נכתב שם בעיקר על דרגות רוחניות, על כוחות ועולמות רוחניים.
מה שקורה בעולמות העליונים מתרחש גם בעולמנו. אולם סיבת כתיבת הספרים היתה לעזור לנו להגיע למציאות העליונה, ולא בכדי לתעד מאורעות הסטורים.
הם נכתבו בשבילנו, כי מטרת הבריאה היא לברוא את האדם כך שיתגלגל בעולם הזה, עד שבאחד מגלגוליו יפתח את הנקודה שבלב, ולתוכה יכנס כל האור המקיף המיועד לו. עד שהאדם לא ישיג את זה, הוא יצטרך להמשיך להתגלגל ולהתקדם לקראת המטרה הזו.
בעולמנו מתבטא היחס בין הכוחות הרוחניים במערכת היחסים שבין אנשים לבין חבריהם, ובינם לבין חפצים וכוחות הטבע. לכן סיפרו המקובלים על פעולות של כוחות רוחניים בשפת הגמרא והתלמוד, שבהן מדובר כביכול על נזיקין, על יחסים בין אנשים, על היחס בין האדם לעולם, כאילו מדובר על העולם הזה. בעצם הכוונה היא בעיקר לעולמות הרוחניים.
זו שפה שמותאמת למתחילים. בשלב יותר מתקדם הם מורידים את לבושי המילה, ורואים את התוכן הפנימי שלה. אז מתחילים להבין בצורה ישירה על מה מדובר. למרות שלא מרגישים את השורש, מבינים את הכוונה. בשלב מתקדם עוד יותר משיגים המקובלים את השורש הרוחני ומתגלה בפניהם כללות התמונה, על כל פרטיה.
למה צריך תורה – כתוב: «בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין». פירושו: במידה שאדם מרגיש שיש לו יצר רע, אגואיזם, מותר לו לנגוע בתורה ולקחת אותה כתבלין. רק בשביל זה ניתנה התורה, לא בשביל לשבת וללמוד ללא מטרה. מי שלומד תורה כדי לשפר את עצמו, כדי לתקן את עצמו, מגיע לזה שמתחיל לראות מה עליו לעשות.
הכוונה הזו, מה אני רוצה מהתורה, מה אני רוצה מהספר שאני לומד בו, היא ההופכת את הספר הזה, לתורה, או לחכמה. מה שנקרא: «חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין».
כלומר, אם אני ניגש לספר כדי להתעלות מבחינה רוחנית, אז בשבילי הספר הזה נקרא תורה, ואם אני ניגש לאותו הספר בכדי ללמוד חכמה, אז בשבילי הוא רק חכמה. לפי זה נקרא הלומד «גוי» או «יהודי». מידת הדרישה הפנימית שלי היא שקובעת כמה כוח אני מקבל ובאיזה קצב אני מתקדם לתיקון.
בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" כותב בעל הסולם שמי שלומד נכון מגיע לרוחניות תוך שלוש עד חמש שנים.
הכוונה היא שאם אתה לומד בכוונה הנכונה, אז אתה עובר «מחסום» שנמצא בין העולם הזה לעולם הרוחני, ונכנס לגילוי פנים, מגיע לאור. זה נקרא «סימן יפה». אם אתה לא מגיע לזה, סימן שהתרשלת באיכות היגיעה או בכמות היגיעה. לא נתת כמות יגיעה מספקת. זה לא כמה למדת, אלא הכוונה היא האם אתה עסוק בזה, האם אתה נמצא בחיסרון לזה. אם הגעת לרצון הזה, אז אתה יכול לקבל רוחניות. רק אז אתה מגיע לכך שנפתחים לך השמים ואתה נכנס גם לעוד עולם, לעוד מציאות, לעוד מימד. אתה מגיע לזה על ידי הלימוד הנכון של התורה.



מטרתה המקורית של הדת היא ההגעה לרוחניות. אין כפייה ברוחניות. אדם צריך רק דבר אחד – הוראה נכונה, ללמוד תורה בצורה נכונה. אם האדם לומד נכון הוא מתקדם בלי שום כפיה על עצמו.
זה לא פועל בשיטה שבה אם לא תסתכל על דברים יפים, תהרוג בזה את הרצון. להיפך, הרצון רק יגדל, וכך לא מתקנים אותו. תיקון לא נוצר על ידי הענשה עצמית, הוא תוצאה של השגה רוחנית. כשהאדם מגיע להשגה רוחנית בא האור ומתקן אותו.
רק בצורה כזאת משתנה האדם, אחרת זו סתם צביעות. אם הוא עוטה על עצמו צורה חיצונית יפה, כי נדמה לו שבדרך זו יזכה ברוחניות, הוא טועה. לא יהיה לו מזה תיקון פנימי, כי האור בלבד הוא שמחזירו למוטב. מטרת הלימוד היא הזמנת האור שמתקן את האדם. לכן רק על זה צריכים לעבוד.
אם ישנה כפיה, או איזו חוקיות שאדם נלחץ על ידה, סימן שזה מעשה בני אדם ולא עולמות עליונים. מצד שני, הרמוניה ושלווה פנימית אינן תנאי מוקדם להשגה רוחנית, אלא יבואו כתוצאה מהתיקון. אל יצפה אדם שזה יבוא אליו ללא מאמץ מצידו.
תורת המוסר לעומת זאת, מקימת בעולם ארגון וסדר. היא מתייחסת לרובד מסוים של האנושות. ישנם אנשים שצריכים משטר ומסגרת כדי להשאר בחיים סדירים ונורמלים.
דרך הקבלה פוסלת כל כפיה באופן חד משמעי. היא נותנת לאדם מושג מה זו רוחניות, והוא מתוך הכרה זו, מעדיף רוחניות על פני גשמיות. אז, ביחס להשגה הרוחנית שלו, הוא מברר את כוח הרצון שלו, ובהתאם לזה הוא מתרחק מדברים שהמשיכה שלו אליהם נעלמת.



כל מה שאנחנו יודעים על העולם שלנו מקורו בחקירותיו של האדם. בכל דור הוא חוקר את העולם ומוסר את ידיעותיו לדור הבא אחריו. בדרך זו יודע כל דור איך ובאיזה מסגרת עליו לחיות, ומה מקומו ביחס לדורות האחרים. בכל תקופה משתמשת האנושות בעולם הסובב עבור עצמה.
אותו תהליך מתרחש ברוחניות. כל דור של מקובלים, מאברהם אבינו והלאה, חוקר ומגלה את העולמות הרוחניים. הם משאירים את הידע שהשיגו לדורות הבאים אחריהם. כמו במחקר המדעי הרגיל, כך גם ברוחניות, אנחנו יודעים על העולמות העליונים, על הבורא ועל מה שקורה בעולמות הרוחניים, רק אם אנחנו משיגים את המושגים הנחקרים בעזרת חושינו.
בעל הסולם כותב: «כל העולמות הע
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75 76 77 78 79 80 81 82 83 84 85 86 87 88 89 90